הצורך במימוש עצמי מהווה מרכיב מרכזי בשיקולי הקריירה וההתפתחות האישית. עם זאת, עבור רבים הוא עדיין מעורפל. להבנת מהות המימוש העצמי וליישומו הלכה למעשה יש חשיבות רבה הן ברמת הקריירה האישית והן בהיבט הארגוני.
המימוש העצמי ככוח מניע
בבסיס המונח "מימוש עצמי", או "הגשמה עצמית", עומד הרעיון של פעילות הנותנת ביטוי לפוטנציאל האישי הייחודי ומלווה בתחושות חיוביות כסיפוק, משמעות ומסוגלות. המימוש העצמי נחווה כאשר אנו פועלים בהתאם למאפיינים ולרצונות העמוקים ביותר שלנו ומממשים את החוזקות והכישורים הייחודיים שלנו כאינדיבידואלים. עבור אדם הנמצא במימוש עצמי, חוויית העבודה טובה ומספקת יותר, הפוטנציאל האישי בא לידי ביטוי אופטימלי והוא במיטבו.
קארל רוג'רס, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, סבר שכל התנהגות מונעת ומכוונת על ידי מוטיבציה בודדת אחת – הנטייה למימוש עצמי, שהיא הצורך להפוך לעצמי הטוב ביותר שהטבע המולד של האדם מאפשר לו להיות. המימוש העצמי, על פי רוג'רס, הוא כוח ביולוגי הפועל ברמה המודעת והלא מודעת כאחד, אשר מטרתו לעודד צמיחה ואשר דוחף את האדם להישגים ולמטרות שונות.
בדומה לרוג'רס, גם אברהם מאסלו הכיר בצורך וביכולת להגיע למימוש עצמי. מאסלו סיווג את הצרכים האנושיים לחמש קבוצות המסודרות במדרג היררכי, מהנמוך לגבוה, בהתאם לשלבי ההתפתחות של האדם: צרכים פיסיולוגיים, ביטחון, שייכות ואהבה, הערכה, ובראש הסולם – הצורך במימוש עצמי. עבור מאסלו, הצורך במימוש עצמי משמעו להיות מי שאנו באמת. לדבריו, המוסיקאי חייב ליצור מוסיקה, האמן חייב לצייר והמשורר חייב לכתוב. הדחף כלפי הבנת היכולות האישיות הוא טבעי והכרחי.
מימוש עצמי הלכה למעשה
למרות חשיבותו הרבה של המימוש העצמי, רק מעטים מגיעים אליו ועבור מרבית האנשים, השאיפה למימוש עצמי אינה נמצאת במקום מרכזי בחייהם ואינה באה לידי ביטוי. רוג'רס הסביר זאת על ידי השפעת מגבלות חיצוניות, או כוחות מנוגדים: לכולנו יש צורך בסיסי בקבלת יחס והערכה חיוביים מהסביבה. אנו רוצים להרגיש נאהבים, בטוחים ומקובלים, ובהעדר הערכה חיובית העצמי שלנו נפגע. הבעיה המרכזית היא שההערכה החיובית אינה ניתנת לנו בהתאמה לנטיה למימוש עצמי. החל מגיל רך אנו מפנימים את ציפיות הסביבה ומתנהגים בהתאם להן. אנו מתכחשים לחוויותינו הפנימיות ומעוותים את תמונת העצמי וכך נוצר פער ואף קונפליקט למול הנטיה המולדת למימוש עצמי.
מאסלו טען שהעדר מימוש עצמי נגרם בחלקו עקב העובדה שאנשים רבים אינם מודעים לפוטנציאל שלהם. הם נוטים להטיל ספק ביכולותיהם ובכך מבטלים את סיכוייהם להגיע למימוש עצמי. הוא מציין גם את הפחד מהצלחה כגורם אשר מונע מהאדם לשאוף ולממש את עצמו. בנוסף, לעיתים קרובות נפגעת הנטייה למימוש עצמי על ידי נורמות וסטריאוטיפים שמציבה הסביבה, המנוגדים לנטייה הטבעית. מכשול נוסף בפני המימוש העצמי הוא הצורך בביטחון. תהליך הצמיחה דורש לקחת סיכונים ולשבור הרגלים ישנים, דבר היוצר חששות וחרדות ומגביר את הנטייה לסגת למקום מוכר ובטוח.
כדי להגיע למימוש עצמי נדרשת אם כך, עבודה עצמית בשתי רמות. הראשונה היא הגברת המודעות לעצמי ולכוחות הפנימיים והחיצוניים המשפיעים עלינו הן באופן מודע והן בתת המודע. השניה – לקיחת אחריות על חיינו – הצבת מטרות התואמות את הצרכים והנטיות הייחודיים שלנו, העצמת הכישורים, המיומנויות והכוחות הפנימיים הדרושים כדי להתגבר על החסמים, להתקדם לעבר המטרות ולחוות מימוש עצמי.
היבטים אלו באים לידי ביטוי גם בפסיכולוגיה החיובית, העוסקת בחקר האושר והשגשוג האנושיים. מרטין סליגמן, ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית, מדגיש את חשיבות גילוי וטיפוח החוזקות האישיות במטרה להפוך את החיים למספקים יותר. לכל אדם יש חוזקות הקיימות בו במידה רבה, אותן מכנה סליגמן 'חוזקות חותם', בעוד שחוזקות אחרות אינן קיימות אצלו כלל. לטענתו, ההצלחה הרבה ביותר והסיפוק הרגשי העמוק ביותר מקורם בבניית חוזקות החותם ובשימוש בהן.
ממימוש עצמי לייעוד אישי
המימוש העצמי נקשר גם לתפיסת המשמעות בחיים ולייעוד האישי. ויקטור פראנקל, מפורצי הדרך בשילוב התפיסה האקזיסטנציאליסטית בפסיכותרפיה, טען שאדם מגיע להגשמה עצמית רק כשהוא מקבל על עצמו את הגשמת משמעות חייו.
למרכיב המשמעות מקום מרכזי גם בגישת הפסיכולוגיה החיובית. על פי סליגמן, כאשר אדם מוצא דרך לנצל את חוזקות החותם שלו בעבודה לעיתים מזומנות, ובנוסף הוא רואה את עבודתו כתורמת לטוב רחב יותר, כלומר בעלת משמעות מעבר לעצמו, הרי שמדובר בייעוד אישי. טל בן שחר מציין את הקשר בין חוויית ההגשמה העצמית לייעוד ומדגיש כי אדם החווה את עבודתו כייעוד, מונע על ידי גורמים פנימיים, מטרותיו תואמות את אישיותו, עבודתו מלהיבה אותו והוא שואב ממנה סיפוק אישי רב.
השפעת המימוש העצמי על הקריירה האישית ועל המסגרת הארגונית
הצורך במימוש עצמי משמש זרז מוטיבציוני לצמיחה ולפיתוח הקריירה האישית ומציב אותנו במקום בו אנו נותנים את הערך הגבוה ביותר לסביבה בה אנו פועלים. אינדיבידואלים המתפקדים במלוא הפוטנציאל האישי שלהם ומממשים את עצמם, מגיעים, לרוב, לרמות תפוקה גבוהות ואיכותיות בתחומי פעילותם ובכך מהווים משאבים בעלי ערך רב למסגרות בהן הם פועלים ותורמים לתפקודן המיטבי.
ג'ים קולינס מצא שאחד המאפיינים של חברות שהגיעו להישגים יוצאי דופן הוא הדגש על בחירת האנשים. "קודם כל מי… אחר כך מה" – בחירת האנשים הנכונים לפני ההחלטות על אסטרטגיה, מבנה וכו'. "האדם הנכון" על פי קולינס הוא כזה הודות למאפייניו, היכולות המובנות שבו והתשוקה למה שהוא עושה. לטענתו, הקצאת זמן ואנרגיה להנעת עובדים היא בזבוז מאמץ. אם יש לארגון את האנשים הנכונים, הם יהיו בעל הנעה עצמית. ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם הרעיון של מימוש עצמי כגורם מוטיבציוני.
הן החוויה האישית והן ההשלכות הארגוניות מציבות את המימוש העצמי במקום מרכזי כאשר אנו באים לקבל החלטות ברמת הקריירה האישית וברמת הארגון. המימוש העצמי של הפרט הוא גורם בעל משקל במשוואת ההצלחה האישית, הקבוצתית והארגונית כאחד. ארגונים המציבים את המימוש העצמי של עובדיהם במקום מרכזי בניהול המשאב האנושי, הן בתהליכי גיוס עובדים והן בהתאמת סביבת העבודה וניהול התפעול, יוצרים חוויית עבודה טובה יותר, מגבירים את המחוייבות הארגונית ומשפרים את התוצאות הארגוניות. מכאן, המימוש העצמי של הפרט אינו רק אינטרס אישי שלו, אלא גם של הארגון הנהנה משירותיו, וראוי שיהווה יעד מרכזי בתהליכי פיתוח וצמיחה אישיים, צוותיים וארגוניים.
מקורות
בייט-מרום, ר' (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר (כרך ב, ע' 119–223). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
בן שחר, ט' (2008). באושר ובאושר. תל אביב: מטר.
סליגמן, מ' (2005). אושר אמיתי: הגשמה עצמית באמצעות פסיכולוגיה חיובית. בן שמן: מודן.
פראנקל, ו' (1970). האדם מחפש משמעות. לוד: דביר.
קולינס, ג. (2001). גלגל התנופה: מטוב למצויין. תל אביב: הוצאת פקר.
Hjelle, L.A., & Ziegler, D.J. (1981). Personality theories: Basic assumptions, research and applications (3rd ed.) New York: McGraw-Hill.